תולדות חייו

ילדותו ורבנותו

רבי אברהם דב מאווריטש נולד בערך בשנת ה׳תק״ך (1760) בעיר חמלניק שבאוקראינה.

אביו, רבי דוד, היה רבה של חמלניק, דרשן ידוע וצדיק מופלג. בגיל תשע התייתם מאביו. לימים נשא את בתו של רבי נתן נטע, רבה של אווריטש. לאחר פטירת אביו מונה לרבה של חמלניק, וכשנפטר חמיו נעתר לבקשת אנשי אווריטש וקיבל עליו את רבנות העיר. את מקומו בחמלניק מילא אחיו, רבי יוסף צבי.

הוא שימש גם כאב בית דין בז׳יטומיר. שם משפחתו המקורי היה אויערבאך, אך שמו נקשר כל כך בעיר רבנותו עד שנודע בפי כול כ״הרב מאווריטש״. במשך כארבעים שנות הנהגתו תיקן תקנות לחיזוק יסודות התורה וגדרי הקדושה והעמיד תלמידים נאמנים לה׳ ולתורתו.

רבותיו ומעלתו

רבי אברהם דב בער מאווריטש היה מתלמידי רבי מנחם נחום מצ׳רנוביל, בנו רבי מרדכי מצ׳רנוביל ורבי לוי יצחק מברדיצ׳וב. הוא נודע כצדיק עליון, בעל ענווה נדירה ופרישות מופלאה.

האד״ם — ראשי תיבות אברהם דב מאווריטש — כך כינוהו תלמידיו ומעריציו.

עלייתו לארץ הקודש

מסופר כי שד״ר מארץ ישראל הגיע לפניו ותיאר בהתלהבות את קדושת הארץ: הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל וציון רבי שמעון בר יוחאי. לסיום אמר כי אפילו האבנים הפשוטות המתגלגלות בחוצות הארץ אינן אבנים סתם, אלא ״אבני פז ומרגליות המאירות כספירים״.

מאותו יום בערה בו אהבת ארץ ישראל. בשנת תקצ״א עלה לצפת, התקבל בכבוד גדול ונעשה רבה של עדת החסידים. גם בספרו ״בת עין״ הרבה לדרוש בשבחה של ארץ ישראל.

היכן האבנים המאירות?

לאחר שנים פגש שוב באותו שד״ר ושאל היכן אותן אבנים המאירות. השיב לו: ״מי שראוי לכך — זוכה לראות״. לפי המסורת, הסתגר הצדיק במשך שנה שלמה בעבודת ה׳, בהתבודדות ובפרישות. בתום השנה ערך סעודה והסביר כי עתה, לאחר שזיכך את עצמו, הוא רואה שאכן האבנים הפשוטות מאירות כספירים.

קבע מושבו בצפת

בתחילה שקל להתיישב בירושלים או בחיפה, בשל חיבתו למערת אליהו. לבסוף בחר בצפת — עירם של האר״י הקדוש, מרן הבית יוסף וחכמי ישראל. הוא רכש בה דירה, הקים בית מדרש ועד מהרה היה המקום לבית ועד לחכמים.

בית הכנסת אורחים

בצפת ייסד בית הכנסת אורחים ללא תשלום, ובו מקום לינה וסעודות לעוברי דרכים, ובייחוד לעולים למירון. כאשר ביתו היה צר מלהכיל את כולם, ביקש משכניו לארח את הבאים.

תפילה וניגון

רבינו הרבה להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל למען כלל ישראל. כוחו היה גדול גם בתורת הניגון; ניגוני הקודש שהלחין הושרו בבתי הכנסת בצפת, בטבריה ובירושלים והביאו להתעוררות ולדבקות.

מרד הפלאחים

במהלך מרד הפלאחים פלשו המורדים לצפת ובזזו את רכוש היהודים. הרבי הסתתר עם בני קהילתו בחצר הקאדי ובמשך שבועות שרד כמעט ללא אוכל, ואת המעט שהיה לו חילק לאחרים.

לאחר השתדלותו של רבי ישראל משקלוב שוחררו היהודים בי׳ בתמוז, יום שקבע בעל ה״בת עין״ ל״פורים קטן״ של הודיה. בהמשך פנה למשה מונטיפיורי בבקשה לסייע בשיקום היישוב.

ד״ר אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי, תיאר אותו כאדם יקר העובד למען העדה ללא קבלת פרס ומחלק את אשר לו לעניי עמו.

רעידת האדמה והנס בבית המדרש

בעת רעידת האדמה הקשה בצפת התפלל רבינו מנחה בבית מדרשו. כשהחלו הזעזועים קרא למתפללים להתאסף סביבו והשתטח על הארץ. כותלי בית המדרש קרסו, אך המקום שבו עמדו הצדיק ותלמידיו נשאר על תלו.

לזכר הנס נקבעה בבית המדרש אבן מצבה. רבינו הסביר כי ראה שהאבנים נזרקות שלא כדרך הטבע, והבין שהשעה דורשת הכנעה וביטול מוחלט — ולכן השתטח על הארץ.

שיקום העיר

לאחר האסון עמד בראש הטיפול בניצולים ובשיקום העיר. הוא הקים צריף במעלה ההר לטיפול בפצועים, ברעבים ובחולים, ופעל לגיוס משאבים. מול הקולות שקראו לעזוב את צפת, הבטיח שלא תקום צרה כזו שוב עד ביאת גואל צדק. דבריו עודדו את הנשארים והיישוב היהודי נוסד מחדש.

בשנת ת״ר ייסד את החברה קדישא של צפת, כדי שכל נפטר יקבל את הכבוד הראוי לו.

המגפה ופטירתו

בשנת תר״א פרצה מגפה בצפת. הצדיק נפגע אף הוא והבטיח לבני קהילתו כי יהיה הקרבן האחרון. בי״ב בכסלו נפטר — והמגפה פסקה.

הוא נטמן בבית הקברות העתיק בצפת, סמוך לצדיק בעל ה״ערבי נחל״. מערת ציונו משמשת עד היום מקום תפילה ותחנונים ליהודים מקרוב ומרחוק. ממשיכו בהנהגת העדה היה תלמידו, רבי שמואל הלר. בעל ה״בת עין״ לא השאיר אחריו ילדים.

תלמידיו וספרו

בין תלמידיו נמנו רבי הלל מפאריטש, רבי צבי ממז׳ריטשקא, רבי שלמה חיים מקוידנוב, רבי שמואל הלר ורבי אורי אורנשטיין.

ספרו ״בת עין״ נכתב בצפת ובו דרשות חסידיות עמוקות על עבודת ה׳, ביטול היש ודבקות בקב״ה. דרכו משלבת יראת שמים פשוטה עם עומק פנימי, שמחה, ענווה ואהבת ישראל. בסוף הספר נדפסו שתי תשובות הלכתיות המעידות על גאונותו ובקיאותו בתורה.

זכרו לדורות

יום י״ב בכסלו, יום פטירתו, הוא יום הילולתו. בצפת נערכת סעודת הילולה גדולה ובה משתתפים רבים. בשנת תשס״ד הוקם בצפת תלמוד תורה על שמו — ״בת עין״.